דף הבית    ימי כיף לקבוצות    יוגה       מפת הגעה      חדשות     צור קשר

לוח שעורים   המורים  מאמרים   יוגה לנשים   הגלריה   סדנאות   עדכונים למתרגלים

פרק ב': מדיטציה להמונים "...אני שוכבת ובוכה במיטה, מנסה לשכנע את עצמי שהמדיטציה תרגיע אותי אבל זה לא ממש משכנע, לא בא לי על השטויות האלה עכשיו ואני לא יודעת איך אני אצליח לקום בשש וחצי בוקר כשאני לא מצליחה להירדם עכשיו בכלל. לקום בארבע בבוקר אפילו לא עולה בדעתי. לא היה לי שעון לדעת, אבל עברו כמה שעות עד שנרדמתי. עברה עלי שינה מלאת חלומות קופצניים עם בלגן..."[12] אתר האינטרנט של הארגון בראשות ס. גואנקה מכריז: "גואנקה המכובד הניע את גלגל הדהמה שבפעם השנייה מתגלגל בארץ המקור". כאמור מי שהניע את בראשונה את גלגל הדהמה היה לא אחר מהבודהה עצמו 2500 שנים קודם לכן. [13] ההצלחה של השיטה של גואנקה בהודו היא פנומנלית וגם בשאר העולם יש לו מקום של כבוד. בניגוד למסורת המורכבת ולעומס הכתבים המסובכים שכתובים בשפה שאף אחד לא מדבר, בניגוד לתחכום הפילוסופי העתיק, השיטה שגואנקה מציע היא פשוטה ואפילו טכנית. הקורסים בנויים בתבנית אחידה ומספקים מסגרת נוקשה ומוגנת לתרגול (מקום סגור ומנותק מהעולם החיצון בו אתה אינך נדרש לעשות דבר למעט התרגול עצמו ותרומה מינימלית בעזרה לכלכלת המקום). מומלץ לא לשאול שאלות פילוסופיות, לא להקשות קושיות ולהמשיך לשבת ברגלים משוכלות ולהתרכז בנשימה ובגוף. העובדה שאתה לא נדרש לשלם - הקורסים ניתנים על בסיס תרומה - ודאי לא מפריעה לפופולריות. באופן טבעי המסגרת של מדיטציה אינטנסיבית יוצרת את התנאים לחוויות יוצאות דופן אצל המשתתפים. זה לא מפתיע שעשרה ימים בשתיקה ועיניים עצומות יעשו את זה. רבים מדווחים על קשיים ויחד עם זה על תגליות וחוויות אינטנסיביות ומעניינות. [14] "...היום הראשון:... אנחנו נכנסות לאולם קטן אחר, אני יושבת על כרית, שני הסיקים מגיעים והיא מפעילה את הקלטת. בקלטת מדבר איזה הודי ומסביר איך לשבת ולחשוב רק על הנשימות, לנסות לא לחשוב שום מחשבה אחרת רק להתרכז באוויר שנכנס ויוצא ובתחושות שזה יוצר, באף, בנחיריים באזור שמתחת לאף ומעל השפתיים, כל תחושה שרק מתעוררת להיות מודעים לה..."[15] ב1. מהאסי  סיידו שיטה אחרת, שבאופן תמוה כמעט לא מוכרת בישראל ואפילו עולה עליה בפופולריות בעולם, היא מדיטציית הוויפסנה על פי שיטתו של מהאסי סיידו. היא אמנם אינה כפופה לניהול ריכוזי אבל במשך חמישים השנים האחרונות הצליחה למשוך אליה מליוני מתרגלים מערביים ובודהיסטים. מהאסי סיידו (Mahasi Sayadaw) הוא כינוי כבוד. הנזיר שנשא את התואר הזה נולד בשנת 1904 בבורמה ובילה את ילדותו במנזר. הנזיר שקיבל את השם "סוֹבּהָנָה", היה בן זמנו של או בה קין (המורה של גואנקה). כבר בשנות החמישים הוא פיתח שיטת מדיטציה שכללה ריכוז בנשימה באזור הבטן והצמדת שמות או "תגיות" לתחושות בגוף ("כואב, כואב", "נעים, נעים", "צורב, צורב", וכו').שליטתו באנגלית נתנו לשיטה פופולריות עצומה. המדיטציה, לטענתו, מכוונת כדי להשיג חוויה מסוימת על ידי טיהור התודעה (או הלב) ממחשבות ורעיונות שווא. בשני הענפים, זה של או בה קין וזה של מהאסי מדובר בתהליך שיכול להתרחש בזמן קצר, אפילו כמה ימים, אבל דורש משמעת עצמית גבוהה שכוללת התעוררות לפני הזריחה, ישיבה ממושכת, שתי ארוחות ביום ושעות שינה מועטות.[16] מה ההבדל אם כןבין מה שמלמד גואנקה ומה שמלמדים במסורת של מהאסי סיידו? אין הבדל גדול. בשני המקרים מדובר בקורסים בני עשרה ימים לפחות שנערכים בשתיקה ותוכנם אחד: מדיטציה מהבוקר עד הלילה. בשתי השיטות לא מקובל לאכול אחר הצהריים, והמשתתפים לוקחים על עצמם את כללי ההתנהגות הבודהיסטים הבסיסיים למשך הקורס (אי-אלימות, צמחונות, אי-מיניות, פיקחות ללא אלכוהול וסמים, שתיקה וכו'). בשני המקרים מדובר בפרשנות של סוטרת "סטיפטהאנה", הטקסט הקדום שעוסק בניתוח שיטתי של התודעה רגע אחרי רגע, ניתוח של החוויה ליחידות הקטנות ביותר שאפשר לזהות. בשני המקרים מדובר במדיטציה שמביאה בסופו של דבר לריכוז גבוה בתחושות כאן ועכשיו עם דגש על חווית הארעיות, "אניצ'ה" בפאלי. ההבדלים עצמם הם כמעט קוסמטיים: המדיטציה שמלמד ס. נ. גואנקה מתחילה במודעות לנשימה באזור האף וממשיכה לסריקה מודעת של הגוף מהקודקוד עד כפות הרגליים. אצל מהאסי סיידו מתרכזים בנשימה באזור הבטן ועוברים לתחושות הגוף. אצל גואנקה יושבים מבוקר עד ערב ואצל מהאסי מתקיימת גם מדיטציה בהליכה. [17] ב2. בודהיזם לייט "...אחרי עשר דקות אני מבינה שבעצם זה התחיל, עושים מדיטציה. שוב מחשבות, שוב נשימות, מחשבות ומחשבות לפעמים אני נסחפת איתם לדקות ארוכות עד שאני נזכרת לחזור לנשימות. אני כועסת על עצמי ומנסה שוב. מדי פעם מהדהד רעש – איזה הודי תקע גרפס. אני מזועזעת אבל אף אחד לא מגיב. כמה דקות של שקט ועוד איזה גרפס קולני מוציא אותי מהריכוז, אני פוקחת עיניים מסתכלת סביב אבל אף אחד לא מגיב ואין מבטי אשמה כלפי אף אחד. אני מנסה לחזור לנשימות ואז מוציאה אותי ממנוחתי רעש חזק וברור של נפיחה מהצד של הגברים, מה שנקרא פלוץ..."[18] על פי קורסי מדיטציית הויפאסנה המוכרים כיום אפשר להתרשם כאילו שהבודהה וחבריו הסתובבו בהודו והקימו מרכזי מדיטציה, ושהבודהה לא לימד שום דבר אחר מלבד התבוננות בנשימה וההבנה שהכל חולף (זה מרכז הטכניקה שנלמדת בחלק מהקורסים במערב). חלק ניכר מהמשיכה שלנו למדיטציה נעוץ בהיקסמות מהבודהיזם שנתפס כביכול כאותנטי יותר ועתיק יותר מהתרבות בה אנחנו חיים. קורסי ויפאסנה מודרניים, במתכונת של עשרה ימי שתיקה, הם סיפור חדש יחסית. הקורסים הראשונים התקיימו במזרח, אבל לא לפני אלפי שנים כפי שמישהו עלול לחשוב אלא לפני לא יותר ממאה שנה. במערב כמובן מדובר בתופעה של עשרים השנים האחרונות. המסר העיקרי שהקורסים נושאים הוא שהדרך לנירוונה היא לא רק אפשרית, אלא גם עוברת דרך צורה מסוימת של מדיטציה, שמי שמקפיד עליה יכול להשיג תוצאות מרשימות תוך זמן לא רב. החוויה של המודט היא מרכז כל העניין – ולא הידע שלו בכתבים או בתורה הבודהיסטית. בפעם הראשונה מזה מאות שנות בודהיזם, ובניגוד למה שהיה מקובל במנזרים, נפתחה האפשרות לאנשים מהישוב, בלי השכלה דתית ובלי ידע בשפות עתיקות, ללכת בדרך לנירוונה. במובנים רבים השיטה החדשה של ויפאסנה הולכת נגד המסורת. המסורת הבודהיסטית, במיוחד זו שנקראת "תרוואדה", פיתחה שיטה מסודרת ללימוד ותרגול שבמסגרתה הנזיר עובר הכשרה רבת שנים שכוללת לימודי שפה, לימוד הכתבים, דקלום, הרצאה לפשוטי העם, וגם תרגול מדיטציה.  מיעוט שבמיעוט לקח על עצמו תרגולים קשים יותר של שתיקה ובידוד  ממושך - כמו בכל קהילה אלו היו נסיונות מעוררי השראה שנערכו על ידי מעטים ומיוחדים. הרעיון שאדם שאינו נזיר יתרגל מדיטציה במשך עשרה ימים או יותר לא היה רק אבסורדי אלא היה גם בלתי אפשרי בחברה כפרית בה כל אדם צריך לעבוד כדי לאכול. ממילא מי שרצה חיי עוני והיה מעוניין להעמיק בשאלות של החיים יכול היה להצטרף למסדר; הרי אף אחד לא העלה על דעתו שאפשר להשיג משהו בזמן כל כך קצר. "...ההולך נאמנה בדרך הנאצלת עושה מאמצים ובהתמדתו הוא נעשה מודע, ובהישארותו הוא נעשה מרוכז ותוך שהוא שומר על ריכוז הוא מפתח הבנה נכונה..."[19] הבודהיזם הגיע כאמור אל המערב רק בחמישים השנים האחרונות. הוא לא הגיע כעוד מערכת של אמונות. למרות שמיליוני בודהיסטים באסיה מעריצים דימויים של הבודהה ומתפללים במקדשים ל חיים טובים יותר או ללידה מחדש טובה יותר, דבר שהבודהה עצמו היה מבטל לחלוטין, אין זה הבודהיזם שהגיע אל המערב. [20] לשמחתנו, תירגול אמיתי הוא זה שהובא על ידי מורים אל העולם המערבי, העייף מהדתות העתיקות שלו, היגע מחוסר משמעות ומחומריות, והרעב למגע עם הטרנסנדנטלי. זה היה בודהיזם שחף אמונה, מכל גילויי הפולחנים התרבותיים הצבעוניים שלו, עירום עד תמציתו האמיתית: תירגול רוחני אמיתי וחקירה פנימית. מיליוני מערבים לומדים כיום ויפאסנה וקורסי מדיטציה אחרים, מיליוני מערבים יושבים בקבוצות, בסדנאות, או קוראים את אלפי הספרים שיצאו לאור לאחרונה, כולם בדרך אל השחרור – הנירוואנה. התהודה שנוצרה חזרה אל המזרח. בגלל עניינם של המערבים במה שהבודהה באמת לימד, יש כעת פריחה למנזרים, מרכזי מדיטציה רבים נפתחים וחלה התרחקות מטקסיות ומקריאה של טקסטים, לכיוון של עיסוק משמעותי יותר בתורה.[21] "...לעשות ויפאסאנה. להודיות בטח הרבה יותר קל, הן רגילות לשבת כל היום ולצ'אפט צ'אפטים, אולי זו אפילו חופשה מבחינתן... השעות שאחרי הפסקת הצהריים, אלו שעות המדיטציה הכי קשות שלי. שלוש מדיטציות רצופות של סך הכל ארבע שעות עד ארוחת ערב. עינוי. אני לא מצליחה להבין איך יהל עודד אותי לעניין הזה, ופחות מצליחה להבין איך הוא בכלל שקל ללכת לזה וניסה אפילו פעמיים..."[22] ב3. סיכום ביניים ויפאסנה, אם כן, הוטמעה במערב בעיקר דרך שני ערוצים, זה של גואנקה ואו בה קין, וזה של מהאסי סיידו, שניהם שואבים מהחידוש של הנזיר בן סוף המאה ה-19 לדי סיידו שהתחיל ללמד מדיטציה לפשוטי העם על פי הסטיפטהאנה-סוטה. גם במנזרים בודהיסטים אחרים, בבורמה ומחוצה לה, היה נהוג לתרגל מדיטציית ויפסנה אולם עד לשתי התנועות האלו אף אחד לא עשה את זה כל כך פשוט ואף אחד לא אפשר את זה למי שאינם נזירים. זו הסיבה ששתי הטכניקות נהנות מהצלחה פנומנלית דווקא בתאילנד, סרי לנקה, יפן וארצות בודהיסטיות אחרות. בשביל מי שנולד בתור בודהיסט זוהי הזדמנות לחזק את הקשר המעשי עם המסורת ולטפח את השייכות לתרבות שלו ובה בעת לא לוותר על ההתמערבות בעלת הגוון החילוני שהגיעה עם המודרניזציה של הארצות הבודהיסטיות. בשביל המערב אחד היתרונות של הדרכים האלה הוא שהן מציעות בודהיזם ללא חוקי מנזר נוקשים, ללא תיאולוגיה מסובכת וקוסמולוגיה משונה, בלי כוחות על-טבעיים, אלים ותיאוריות של לידה מחדש.[23] "…הוא אומר שמאוד יכול לעזור בריכוז, אם מדמיינים איזו דמות בזמן המדיטציה או משננים איזו מילה או מנטרה ואני כבר מבסוטה איך עליתי על זה לבד. ואז הוא ממשיך: "אבל במדיטציה שלנו אסור לעשות את זה, חייבים להתרכז רק בתחושות האמיתיות שמרגישים ולא להתרכז בדמיונות…"[24] פרק ג': מהמזרח באהבה לישראל בישראל פועלות שתי עמותות המלמדות באמצעות קורסים את מדיטציית הויפאסנה: הראשונה היא "העמותה לוויפסנה בישראל"[25] המעבירה קורסים בבית הארחה הישן שליד קיבוץ חצבה בדרום, אשר מלמדת את מדיטציית הויפאסנה כפי שמלמדה ס.נ גואנקה. העמותה השנייה נקראת "תובנה"[26],  תרגום בקירוב למילה "ויפאסנה", וגם היא מארחת מורים מכל העולם כדי ללמד מדיטציה בתנאים של שתיקה אך באוריינטציה המחוברת יותר לחיי היומיום. סטיבן פולדר, דוקטור לביוכימיה, מרצה ומחבר ספרים בנושא צמחי מרפא, פגש את כריסטופר טיטמוס בהודו. כשהוא (סטיבן) החליט לגור בישראל בשנות השמונים ולא מצא כאן שום מסגרת לתרגול ויפאסנה הוא החל לגבש קהילה מקומית והזמין את מר כריסטופר טיטמוס ללמד בישראל, עיתונאי אנגלי ונזיר בדימוס ומורה לדהרמה בהווה. מאז הפכה ישראל לאחת התחנות החשובות של כריסטופר במסעותיו האינסופיים סביב לגלובוס. מה שהתחיל בהזמנה אישית שיזם סטיבן פולדר, הפך בשנת 1992 לעמותת תובנה שמאז מזמינה מורים מכל העולם ללמד מדיטציה ברוח המסורת הבודהיסטית של תרוואדה. בניגוד לעמותה של ס. נ. גואנקה בישראל שהיא המשך ישיר ולשיטה של מהאסי סיידו, ל עמותת תובנה אין שיטה אחת ואין סדר יום אחיד. המורים מייצגים גוונים שונים במסורת המדיטציה הבודהיסטית וכל אחד מביא עמו את הדגשים שלו ואת ניסיונו. העמותה פועלת במתכונת דומה למרכזי מדיטציה אחרים בעולם, כמו מרכז המדיטציה האנגלי "גאיה האוס"[27] שהוקם על ידי כריסטופר ומורים אחרים בשנת 1984. הנה מס' מילים של מייסד עמותת תובנה בישראל, דר' סטיבן פולדר, על ראשית הקמת העמותה: "לפני פחות מ 20 שנה לא היתה הדהרמה ידועה בישראל. בודהיזם היה דת מוזרה השייכת למקום רחוק. אני התחלתי להביא מורי דהרמה לישראל בשנת 1989, ולקיים סדנאות שתיקה, בביתי ובמקומות אחרים, בהן יכלו המשתתפים לתרגל מדיטציה על פי הדרך שהתווה הבודהה לפני שנים רבות כל כך ואשר עדיין משמשת בסיס לתירגול בימינו. מהתחלות אלו הוקמה "עמותת תובנה", העורכת קורסים רבים ושיש לה כיום כבר עשרות אלפי משתתפים. באותו זמן החלה קבוצה נוספת להביא את הויפאסנה לישראל, במקרה זה, על פי דרכו של המורה ס.נ. גואנקה. גם קבוצה זו פופולרית מאד, עם מספר דומה של משתתפים בסדנאות של 10 ימים. העובדה שכל זה קרה במהירות כזו ובאינטנסיביות כזו בישראל, היא מפתיעה, ומצביעה על הצורך האמיתי של אנשים, חילוניים ברובם, למצוא תירגול רוחני משלהם המתאים לתרבות בלתי-דתית. יתכן, שבאופן יחסי לאוכלוסיה, יש יותר אנשים העוסקים במדיטציה בודהיסטית כאן בישראל מאשר במדינות מערביות אחרות. אנו רואים התפתחות נוספת בישראל, דומה לזו שבמדינות אחרות, המצביעה על ההשפעה הרבה של תירגולים אלה על חיי היומיום שלנו, על תרומתם לפסיכולוגים בחידוש שיטותיהם וגישותיהם, על הסיוע לחולים ולגוססים, על הפחתת המתח והלחץ, ועל היכולת ליצור ערכים חברתיים שונים מאלה של תאוות בצע ותחרותיות.  למשל: עמותת תובנה התחייבה להעביר את כל הקורסים שלה על בסיס תרומה, כך שהתורה לעולם אינה נמכרת, אלא ניתנת חינם, והמשתתפים מוזמנים לתמוך בלימוד על ידי נתינה כמידת יכולתם."[28] הקורסים והמרכזים לפי מסורתו של גאונקה, וכן בעמותת "תובנה", מתנהלים כאמור ללא כל כוונת רווח, והמורים בה אינם זוכים לתשלום ישיר או עקיף בעד הוראת השיטה. טכניקת הויפאסנה מועברת כשירות לציבור ואינה כרוכה בתשלום אלא מתקיימת על בסיס "דאנא", תרומות כנדיבות ליבם של המשתתפים. בדרך זו העמותות משתתפות במסורת בת 2500 שנים של לימוד ללא תמורה והסתמכות על תרומות הקהילה לתפקוד שוטף. מלבד הקורסים שמתקיימים בישראל בשתי העמותות, לפחות חמש פעמים בשנה בכל אחת מהן, מתקיימים באפן שוטף גם כשלושים קבוצות ישיבה של מתרגלים בכל רחבי הארץ במטרה ליצור סנגה (קהילה - ראה רשימה בהערת השוליים).[29] כמו כן קיימת עמותה נוספת בשם "ידידי הדהרמה"[30] המונה אלפי מתרגלים, ונוהגת להביא מורים רבים מהעולם לישראל. "...עכשיו, אוכל להמשיך בשוונג כשאני סוף סוף מצליחה להיות מרוכזת. למעשה, אני מבינה, זה לא כמו להיות בבית-סוהר או בבית משוגעים, זה פשוט כמו לחיות במנזר במשך עשרה ימים, אתה מקדיש את עצמך לדבר אחד ולשאר הדברים האחרים דואגים לך. אחרי ארוחת ערב, עוד מדיטציה קצרה ושוב הרצאה, אני כבר כמהה לשמוע מה יש לו להגיד היום, אבל הכמיהה היא לא טובה..."   חלק אחרון, סיכום וביבליוגרפיה בחזרה ל: יוגה-מאמרים