דף הבית    ימי כיף לקבוצות    יוגה       מפת הגעה      חדשות     צור קשר

לוח שעורים   המורים  מאמרים   יוגה לנשים   הגלריה   סדנאות   עדכונים למתרגלים

ויפאסנה - מה זה בכלל ? ליקט וערך: קובי לביא במסגרת הקורס "פילוסופיה בין מזרח למערב" של פרופ' יואל הופמן אוניברסיטת חיפה 2006 מבוא נראה כי המושג "ויפאסנה" הפך שכיח מאוד בשפה שלנו. מושג עמום ומסתורי המושך אליו בשנים האחרונות עשרות אלפי ישראלים צעירים בתום שירותם הצבאי ואחרי הטיול הידוע בהודו. הפופולריות של הויפאסנה בהודו הביאה לכך שכמיליון הודים בערך המירו בשנים האחרונות את דתם לבודהיזם. אלפי ישראלים פוקדים את כחמישים מרכזי הויפאסנה הפרושים במרחבי הודו. "עשרה ימי שתיקה, מדיטציה, רוחניות, מודעות, אור ואהבה וחיפוש עצמי"... הן רק חלק קטן מן המושגים המתלווים בהקשר למילה מסתורית זו: "ויפאסנה".   "...בכל מרכזי התיירות בהודו יש עשרות קורסים בכל נושא ...יוגה מסוגים שונים, קורסי בישול הודי, טיבטי, לימוד שפות... אומנויות שונות ומשונות שלא טרחתי אפילו לבדוק. גם במבט לאחור, קשה לי להגיד מה עניין אותי בויפאסאנה ... פעם ראשונה ששמעתי על ויפאסאנה היה כשאכלנו בפיצרייה המעולה בדארמקות (פיצה מתנור אבן...). פגשנו שם את נועה שאכלה פיצה בתאווה ואמרה שהיא בדיוק מתחילה עוד שעה קורס ויפאסאנה אז היא מתענגת על הפיצה לפני הקורס. שאלתי מה זה ויפאסנה ואמרו לי שזה קורס מדיטציה, 10 ימים יושבים וישנים במרכז שלהם, אוכלים מעט אוכל פשוט, אסור לדבר ועושים מדיטציה כל היום... נועה באה להודו רק לחודש וחצי ובכל זאת היא החליטה "לבזבז" 10 ימים על קורס ויפאסאנה, היא בעצמה לא ממש ידעה למה אבל אמרו לה שזה כדאי". [1] מהי בכלל ויפאסנה, היכן היא התחילה ולאיזו מסורת היא קשורה? מי מקיים אותה בעולם ובישראל? מה מחפשים אותם צעירים במשיכתם הלא ברורה לתרגול זה,  האם מדובר באופנת עידן חדש חולפת או בלימוד שיטתי ומסודר שראשיתו בבודהיזם הקדום, כפי שחלק ממתרגליה טוענים ? אלו חלק מן השאלות עליהן אנסה לענות בעבודה זו. "...כשהלכתי לקורס ויפסנה ב-1998 אבא שלי חשב שהצטרפתי לכת ואמא שלי חשבה שאני עומד להשתגע. אני בעצמי חשבתי שהולך לקרות לי משהו מדהים, מפחיד..."[2] פרק א': בין ויפאסנה לבודהיזם למרות הטענה שמדובר בטכניקה שימיה כימי הבודהיזם, צירוף המילים "מדיטציית ויפאסנה" לא מופיע אפילו פעם אחת בכל חמישים הכרכים של הקאנון הפאלי, אוסף הדרשות שמיוחסות לבודהה עצמו.  למעשה, מה שמתואר כשיטה אותנטית בת 2500 שנה הוא דווקא חידוש בן קצת יותר ממאה שנים שקיבל תאוצה בעקבות המפגש של הבודהיזם מזרם ה"תרוואדה" עם הכיבוש האנגלי במזרח (הקולוניות בבורמה, סרי לנקה ותאילנד). קורסי ויפאסנה הם כמובן לא המצאה אנגלית, אבל מסתבר שהם גם לא בדיוק שיטה מסורתית עתיקה שנשמרה בלי שינוי לאורך 2500 שנים.   "...כשאדם חווה את הופעתם והעלמם של תהליכי הגוף והנפש הוא נהנה מנחמה ואושר הוא משיג את האלמוות, כפי שהשיגו החכמים..."[3] בכתבים בודהיסטים עתיקים המילה "ויפאסנה" מופיעה בנפרד בהקשרים שונים ומשמעותה קרובה למילה העברית "תובנה", כלומר הבנה חודרת, הבנה אינטואיטיבית, משהו שמתגלה לך באופן ישיר וחושף את האופי האמיתי של המציאות. במונחים בודהיסטים "תובנה" מגלה לנו שהדרך בה אנחנו חווים את המציאות מאופיינת על ידי שינוי מתמיד, היעדר מהות ואי סיפוק. כשאדם מגיע להבנה או לראיית שלושת המאפיינים שהוזכרו (שינוי מתמיד, היעדר מהות ואי סיפוק), ניתן לומר עליו שהוא "הגיע לויפאסנה", כלומר רכש הבנה. אם הוא משתמש במאפיינים האלה כדי לראות את העולם באופן כזה הרי שהוא מפתח את תודעתו לקראת ויפאסנה - כלומר הוא עושה ויפאסנה-בהאוונא או מדיטציית ויפאסנה. המילה "מדיטציה" היא כמובן מילה מערבית, תרגום של המילה ב"ָּהָאוָונָא" שמשמעותה פיתוח או טיפוח. המילה מופיעה בכתבים העתיקים אבל היא לא מתארת שיטה אחת לפיתוח התודעה. קיימות כ- 80,000 צורות של מדיטציה במסורת הבודהיסטית. במרכזה קיימות שתיים: "סאמאטה", שפירושה רוגע, יציבות וריכוז ("סמטה-בהאוונא" שעיקרה התרכזות בנשימה ובאובייקטים אחרים ע"מ להביא את המתרגל למצבים של טרנס) והשניה: ויפסאנה, שכאמור משמעותה היא ראיה צלולה של טבע המציאות ("תובנה"). אימון ההתרכזות של הסאמאטה נחוץ כדי להשקיט את התודעה (MIND) המפוזרת, הטרודה והעסוקה תמיד במירוץ אחר החושים. ה"ויפאסנה" היא תהליך מנטלי של קילוף שכבות אחר שכבות של התניות, בכדי לאפשר כניסת השקט, האמת שמתחת לכל זה, ובכך לשחרר אותנו לחיים של קדושה.   שילוב בין שתי השיטות, מצבי טרנס מצד אחד ורפלקסיה עליהם מצד שני, נחשבו על ידי המסורת הבודהיסטית ונחשבים גם היום לכלי רב עוצמה בדרך לשחרור מהתסכול ואי הסיפוק. זה בקיצור הרעיון של "מדיטציית תובנה" על פי הכתבים העתיקים. שתי השיטות נלמדות ביחד בקורסים המוצעים כיום בעולם ובישראל [4]. "...שאלתי אותו קצת יותר על ויפאסאנה ואני לא ממש זוכרת מה הוא הסביר לי. זה כאילו מישהו מסביר לך איך לפתור תרגיל בתחום שאתה לא מבין בו אפילו את מושגי היסוד. אתה יכול להשתכנע שהתוצאה היא נכונה, כי מי שמסביר לך הוא מישהו שאתה מעריך אינטלקטואלית... אבל אתה לא באמת מבין למה זה ככה...רק זכרתי את התחושות שהיו להם כשהם דיברו: 'זה משהו שעושה טוב' והם נראו לי אנשים נורמליים יחסית לטיפוסים המוזרים שפוגשים כאן בהודו..."[5] א1. ויפאסנה ממזרח למערב ובחזרה "...היתה לי הזכות ללמד מדיטציית ויפאסנה כשלושים שנה במערב, ושלושים ושתיים שנה בבודגאיה שבהודו. כבר מזמן שכחתי כמה קורסי ויפאסנה העברתי כמורה - כנראה איפשהו בין חמש מאות לשבע מאות וחמישים. למרות זאת, כבר שנים רבות איני מכנה עצמי "מורה לוויפאסנה", אלא מורה דהרמה ("התורה" או "הדרך"). ואכן, אחרי יותר משלושים שנה כמורה דהרמה, אני חושש שייתכן והויפאסנה הגיעה לסוף דרכה. המילה ויפאסנה הפכה להיות מזוהה מדי עם כל מני שיטות וטכניקות, והיא התרחקה ממשמעותה המקורית, שהיא "תובנה". לוויפאסנה לא היה קשר ממשי, מבחינתו של הבודהא, עם טכניקה כלשהי של מדיטציה. ההבנה שוויפאסנה היא סוג מסוים של מדיטציה היא המצאה מערבית. כל זה לא שולל את היותה של הוויפאסנה במתכונתה הנוכחית, כלומר כקורס מדיטציה, כלי לתרגול בריא ומאתגר."[6] מבלי לבטל את האיכות שיש למדיטציה, ובלי לבטל את האיכות שיש לפילוסופיה שעומדת מאחוריה, יש לראות את תופעת הויפאסנה כתוצר של מפגש בין מזרח למערב ולזכור שזה רק ביטוי אחד מני רבים של תרבות בודהיסטית מדיטטיבית עשירה. למעשה תרגול מדיציית הויפאסנה שהגיע למערב אינה שכפול מדויק של תרגול בודהיסטי בן אלפיים חמש מאות שנים אלא חידוש מודרניסטי שמקורו בבורמה. החידוש הזה כמובן צמח מתוך הבודהיזם אבל גם הושפע מהמפגש עם המערב בסוף המאה ה-19. "...בסופו של דבר הלכתי בגלל בעלי יהל. יהל הסתבר התחיל פעמיים קורס ויפאסאנה וברח משם כבר ביום הראשון... "עזבי אותך, זה קישקוש, זה בלתי נסבל, הייתי יום אחד והבנתי שזה סתם חרתא, חבל על הזמן"... היא לדעתי, זו ששכנעה אותי... אחד הדברים שכן הצלחתי לזכור מחבורת הבנים ברישיקש זה שהם המליצו לי לא ללכת למרכז בדארמסאלה, כי מגיעים לשם בעיקר תיירים (בעונה, ברובם ישראלים) שבאים סתם כי זה משהו "INI", ולא באמת נכנסים לזה, מתחילים לדבר בינהם, הורסים את האווירה ואז קשה להתחבר לזה באמת..."[7] א2. שושלת בורמה "...וכיצד שרוי המודט בהתבוננות בגוף שבגוף ? הוא יוצא ליער, לרגליו של עץ, או לצריף בודד. שם הוא יושב, כשרגליו שלובות וגופו זקוף וממקד את תשומת ליבו באיזור שסביב פיו. תוך מודעות הוא שואף פנימה ונושף החוצה. בשאפו שאיפה ארוכה הוא יודע נכונה: 'אני שואף שאיפה ארוכה'..."[8] הכניסה של מדיטציית הוויפסנה למערב מתרחשת בשני צירים, שרק לאחד מהם יש מקום של קבע בישראל. שני הצירים מסתמכים על טקסט בשם "סָטִיפָּטהָאנָה-סוּטָה" (Satipatthana Sutta) ויונקים למעשה מאותה מסורת של מדיטציה. הציר הראשון הוא העמותה לוויפסנה מיסודו של ס. נ. גוֹאֶנְקָה, והשני הוא שיטת המדיטציה של מָהָאסִי סָיָידוֹ אותה מתרגלים מיליוני אנשים במערב ובמזרח. האדם ממנו הכל התחיל היה נזיר בשם בהיקהו ניאנה (bhikkhu Nyana). הוא נולד ב-1846 בכפר קטן בבורמה (היום מיאנמר) ובילה את רוב ילדותו במנזר. בגיל 20 הוא לקח על עצמו את כללי הפרישות המלאים, וכיוון שהיה תלמיד מבריק החל להשתלם בשפה הפָּאלית ועבר בלי קושי את המבחנים השונים שבדקו את ידיעותיו בכתבים ובמסורת. הוא לימד את השפה במנזר והיה תלמיד "אבהידהרמה" מובהק, כלומר תלמיד של חטיבת הכתבים המסובכת ביותר שעוסקת בפסיכולוגיה ופילוסופיה שיטתית. כיוון שהוא חי בתקופה של אי יציבות פוליטית שנבעה מהכיבוש הבריטי, וכיוון שבתחומי הקולוניות היתה פעילות מסיונרית נוצרית ערה, החליט אותו נזיר שהגיע הזמן להציע לבורמזים משהו חדש. בניגוד למה שהיה מקובל הוא החל לתת שיעורים על אבהידהרמה ושיעורי מדיטציה לאנשים מן הישוב שלא היו נזירים. הוא הקים מרכז גדול בו למדו גם נזירים וגם אחרים ועד מהרה נודע בתור המורה הגדול לֶדִי סיידו.  לדי סיידו היה נטוע עם רגלו האחת במסורת בת אלפי שנים, ועם רגלו השנייה היה נטוע בעולם חדש של יריבות דתית עם הנצרות וערעור מוסדות הדת המסורתיים על ידי האנגלים. זו הקרקע עליה צמחה הרפורמה שהוא הציע, אולי אפילו ברוח הנצרות הפרוטסטנטית שפגש: מדיטציה ואבהידהרמה למי שיכול ורוצה להקדיש לכך את הזמן הדרוש - דרך לשחרור בלי תיווך של הכמורה הבודהיסטית. אחד מתלמידיו היה בן כפר בשם סיה טה-ג'י (Saya Thegyi). למשך שבע שנים הוא עזב את אשתו שהמשיכה לעבד את האדמה ולשלוח לו כסף והלך ללמוד אצל לדי סיידו. בלי להיות מומחה גדול לכתבים, הוא תרגל מדיטציה במשך תקופות ממושכות ולבסוף נחשב למי שהשיג את אחת ממדרגות השחרור העליונות (אנאגמי). לדי סיידו עצמו הסמיך אותו ללמד במרכז שלו בשנת 1915. התופעה של מורים שאינם נזירים היתה נדירה בזרם ה"תרוואדה", אבל בתחילת המאה שעברה היא החלה לצבור תאוצה. [9]   א3. בחזרה להודו תחת השלטון הבריטי והמודרניזציה של בורמה החל להתפתח מעמד בינוני בעל זמן חופשי ואופקים חינוכיים. זה היה הרקע להצלחה של הרעיון החדשני ללמד מדיטציה ופילוסופיה אנשים שאינם נזירים. הגישה הזו התפתחה לקראת אמצע המאה העשרים ומי שהוביל להקמה של המרכז הבינלאומי הראשון, זה שישמש בעתיד כבסיס להפצה של הויפאסנה במערב. כדי להביא את המדיטציה אל מחוץ לבורמה היה צריך מישהו שיבין במדיטציה, ובנוסף יהיה בעל ידע מסוג אחר: שיהיה דובר אנגלית. [10] או בה קין (U Ba Khin) נולד ב-1899 למשפחה בורגנית עירונית והתחנך בשני מוסדות שהיו יכולים באותה מידה לפעול בלונדון: בית הספר היסודי המתודיסטי ובית הספר התיכון סנט פול. הוא רכש אנגלית מצוינת וייעד את עצמו להיות פקיד בממשל. הוא למד אצל סיה טה-ג'י שאחרי זמן לא רב המליץ לו להתחיל ללמד בעצמו. או בה קין, שהפך לחשב הכללי של ממשלת בורמה העצמאית, יזם ב-1949 הקמת מרכז מדיטציה שישרת את הפקידות השלטונית ובשנת 1950 היה שותף ליוזמה לארגן את הוועידה הבודהיסטית (העולמית) השישית. המרכז אותו הקים הפך למרכז מדיטציה בינלאומי ועבר בירושה לתלמידתו, אמא סאיימה (Mother Sayamagyi), שהקימה עוד שישה מרכזים בינלאומיים שפועלים גם היום. בהיותו דובר אנגלית הוא הרצה למערביים, ואפילו שוחח עם עיתונאים ישראלים שבאו לסקר את ביקורו של בן גוריון בבורמה. למרות שאו בה קין היה המורה הראשון אליו באו מערביים, השפעתו על המערב דווקא הגיעה מכיוון לא צפוי. אחד מתלמידיו היה תעשיין עשיר ממוצא הודי שסבל ממיגרנות וחיפש דרך להימלט מאורח חייו התובעני. שמו היה סאטיה נאראיין גואנקה (Satya Narayan Goenka).  גואנקה כמו מורו "או בה קין" לא היה מעולם נזיר בודהיסטי, אך לטענת תלמידיו, דרך הוראתו הבהירה ויעילות הטכניקה זכו לאישורם של נזירים רמי מעמד בבורמה, בהודו ובסרי-לנקה. גואנקה עזב את עיסוקיו ובילה כמה שנים טובות במחיצתו של או בה קין ובסופו של דבר לקח על עצמו את המשימה להחזיר את הבודהיזם להודו. [11]   ויפאסנה - חלק שני בחזרה ל: יוגה-מאמרים